איזו הרגשה אני כרגע מרגישה?
הרגשה איומה.
כזאת אני מרגישה.
אתם שואלים וודאי למה?
אז הנה היא התשובה..
התשובה היא מאוד ארוכה, אני מזהירה!
-------------------------------------
ביום חמישי (25.12.08)
אצלנו בדרום ירד גשם רב..
קיוויתי שהוא יפסיק עד הצהריים.
אבל הוא רק התחזק.
אז נאלצתי לבטל,
כמה יציאות שקבעתי.
ולהשאר בבית.
לקראת הערב בסביבות 17:30,
הגשם הפסיק.
שמחתי ויצאתי לשכונה..
חיפשתי את כל הידידים שיש לי בה.
והיו 2.
אבל בעיניים שלי?
ראיתי רק 1.
ראיתי את אותו נער,
אותו נער שאני כה מחבבת.
התקדמתי לעברו במעט היסוס..
ואז עצרתי לרגע.
הוא הסיט את מבטו מהילדה שדיברה איתו,
והסתכל לעברי.
הוא קרא לי בקול וחייך את חיוכו המקסים!
התקדמתי לעברו.
והצטרפתי לשיחה של שניהם.
הזמן חלף בלי ששמתי לב..
והילדה הייתה צריכה ללכת.
נשארנו שנינו לבד.
הייתה שתיקה לדקה קלה..
"זה הזמן! תספרי לו.. תספרי לו מה שאת מרגישה!"
ליבי הפציר בי, שוב ושוב.
הגנבתי לעברו מבט חוזר.
"אורן.." אמרתי בלחש..
"כן?.." הוא שאל.
"יש לי.. יש לי רגשות כלפייך!"
אמרתי והסטתי במהירות, את מבטי ממנו!
אחריי דקה, של שתיקה. הגנבתי אליו שוב מבט.
וראיתי אותו מחייך אליי חיוך קטן.
לפתע השתיקה הפסיקה!
הוא הסתכל עליי במבטו הכובש, ואמר..
"גם אני.. מרגיש כלפייך הרבה רגשות."
חייכתי אליו חיוך קטן בבישנות..
אבל בעצם..בפנים פשוט קפצתי משמחה!
הייתי כ"כ מאושרת..
ואז לפתע אמו קראה לו.
הוא נשק לי בלחי, נתן לי חיבוק ואמר לי..
"תחזרי לבית וב-18:30 אני מבטיח שאני יקרא לך."
הנהנתי בבישנות. וחזרתי לבית מאושרת מתמיד!
הסתכלתי בשעון..
השעה הייתה 18:10.
ניסיתי להעביר את הזמן שנותר,
ככל שיכולתי בצפייה בטלוויזיה.
ב-18:30 בדיוק התארגנתי בזריזות ויצאתי מהבית.
חיכיתי לו מחוץ לבית, מאושרת מתמיד!
עברו 10 דקות.. עברו גם 20 דקות.. והוא לא בא.
התחלתי לחשוש..אולי קרה לו משהו?
התקדמתי לשכונה וחיפשתי אותו..
לפתע שמעתי את דלת ביתו נפתח..
התחבאתי מאחורי קיר צר.
וראיתי אותו יוצא מהבית.
שמחתי מאוד.
"כמה טוב שהוא לא שכח אותי" חשבתי לעצמי..
בדיוק כשבאתי לקרוא לו..
לפתע שמתי לב שהוא פונה לכיוון אחר מהבית שלי.!
התחלתי לעקוב אחריו..
אחרי 7 דקות בערך, הוא נעצר מול בית אחד בשכונה שלנו.
הוא דפק קלות בדלת.
הדלת נפתחה.
וראיתי.. את אותה ילדה, אותה ילדה שדיברה איתו בהתחלה.
הוא חייך אליה ונשק לה בפה.
באותו רגע הלב שלי פשוט התפוצץ לרסיסים!
רצתי בוכייה בדמעות גדולות לבית.
פתחתי את הדלת. והסתרתי את דמעותיי..
כדי שאף אחד ממשפחתי לא יראה.
נכנסתי לחדרי וסגרתי את הדלת.
נשכבתי על המיטתי ובכייתי כמו שלא בכיתי בחיים.. )':
-------------------------------------
וזהו סופו של סיפורי העצוב.
וכן הוא אמיתי והוא קרה באמת.
עכשיו אומנם מצבי השתפר ומעט הוקל לי.
אבל הפצע בלב שנשאר לי מאותה אהבה נכזבת?
זה פצע שישאר איתי עד המוות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה